הריפוי שבהרפיה

לפני כמה שנים, במסגרת אחת ההשתלמויות שהעברתי, הסברתי לנשים על ההרפיה. הסברתי על החשיבות הרבה שלה, ועל התועלת בהתעמלות מתוך הרפיה.

בריקודי בטן, בתנועות של הנעת האגן, הגוף רפוי כולו; לא אוספים רצפת אגן ולא מכניסים בטן.

אחת הנשים שם התפלאה: איך זה יכול להיות? שנים שהיא מתרגלת פילאטיס, וזה כל כך מנוגד לכל דבר שהיא עושה שם.

הסברתי לה שכשהגוף נע כשכולו אסוף ומכווץ, הדם לא זורם באופן מיטבי. וכשאני מלמדת נשים לרקוד אני שואפת לתנועתיות הכי זורמת ומזרימה שיש, מבלי לפגוע בגוף.

הרפיה שמאפשרת ריפוי.

זרימה שמביאה מזור.

אותה אישה סיפרה לי אחר כך שהיא סובלת מעצירות כרונית שנים, ובעקבות התובנה שהיא קיבלה אצלי היא התחילה לשנות את ההרגלים שלה.

הסתבר שעודף פילאטיס וכיווץ יתר גרמו לה לפגיעה במעיים, מה שהביא לעצירות כרונית.

בשורת השחרור וההרפיה ריפאה אותה, ואחרי שנים של סבל היא סוף סוף מצאה את התרופה שלה. פשוט להרפות.

נזכרתי בסיפור הזה שבוע שעבר.

הצטרפה אלינו רקדנית חדשה, וכשהסברתי איך לבצע איזו תנועה ושכל האגן צריך להיות רפוי, היא פשוט לא הצליחה לקבל את זה.

היא טענה שתמיד אומרים לאסוף את רצפת האגן, והיא מקפידה תמיד ללכת עם בטן אסופה, ישבנים מכווצים ורצפת אגן מכווצת.

אמרתי לה שזה ממש לא בריא; זה לא מאפשר זרימת דם תקינה ופוגע בשרירים שלה.

היא טענה שלא ייתכן אחרת, ושאם היא תרפה את הבטן כולם יראו את הנוכחות העגלגלה שלה, והיא רוצה להיראות כמה שיותר רזה.

הסכמנו שאתייעץ עם פיזיותרפיסטית, אולי זה מה שיעזור לה להסכים לשמוע ולקבל את הדברים.

התייעצתי (תודה לאביטל לוז הנפלאה על הייעוץ), ולמדתי דבר מופלא:

קודם כל, צדקתי. כפי שאמרתי לאותה תלמידה, ודאי שכיווץ תמידי של איבר פוגע בזרימת הדם ובאיבר עצמו, כמו במקרה של נמק שדם לא מגיע למקום מסויים בגוף. לכווץ לנצח זה כמו "נימוק עצמי", וזה לא טוב.

אבל החידוש הגדול עבורי היה השיעור הבא:

שריר רצפת האגן הוא שריר מאוד מאוד משוכלל ומורכב.

מצד אחד הוא מבצע פקודות שאנחנו נותנים לו, כמו למשל "תרגילי קגל" של כיווץ ושיחרור.

אבל יש בו פן נוסף, אוטונומי.

השריר הזה הוא שריר "אינטיליגנטי", וכמו מכונה מופלאה יש פעולות שהוא מבצע לגמרי לבדו, ואם מתערבים יותר מדיי ומפריעים לו, החלק הזה משתבש.

אם משתמשים מאה אחוז מהזמן בשריר רצפת האגן בצורה מודעת (כמו למשל אותה אישה שמכווצת אותו באופן תמידי), הפעולה העצמונית שלו נפסקת, ולאט לאט השריר מאבד את היכולת והידע שלו לבצע את הפעולות האוטומטיות שהוא ידע לבצע.

במקרה כזה אדם יכול ללכת לשירותים, להתיישב על האסלה, ולא להצליח לשחרר ולפלוט את הפסולת מגופו.

שריר רצפת האגן הוא שריר שצריך את המקום שלו, את הכבוד שלו.

צריך גם לתת לו לעשות את מה שהוא יודע, את האוטונומיה שלו.

חשבתי לעצמי שזה משל כל כך יפה לכל כך הרבה דברים בחיים שמשלבים בהם "ביטחון והשתדלות" או תנועה והרפיה. אבל הדימוי שקפץ לי ראשון הוא של חינוך ילדים.

מצד אחד צריך להדריך וללמד ולחנך ולשמור, אבל מהצד השני לא פחות חשוב לתת אמון ולשחרר...

איזה גוף מופלא יש לנו, וכמה משוכללים המנגנונים שלו.

שיעור גדול.