חילול הקודש

מגיל צעיר הרגשתי משיכה עזה לריקוד ומחול; אחד הספרים האהובים עליי היה "בלט ללורה", ספר ישן ולא מוכר באנגלית שהיה שייך לאמא או לסבתא שלי.

הספר מספר על ילדה בשם לורה שניחנה בכישרון מיוחד ואהבה עזה לריקוד, והיא עיוורת לגמרי לכשרון ולייחודיות שלה.

היא מתקבלת לאקדמיה לבלט, התלמידה הצעירה ביותר בכל בית הספר. שם היא עובדת קשה ומצליחה להצטיין שוב ושוב על אפם וחמתם של חבריה לספסל הלימודים אכולי הקנאה, הגדולים ממנה בכמה שנים.

המחול תמיד היה נראה לי עולם קסום ובלתי מושג (חוויתי כשלון מוחלט בשיעורי חינוך גופני, לא טיפחתי תקוות שווא), עד שפגשתי רקדנית בלט בכיתה י"א שסיפרה לי איך הדברים נראים במציאות.

הייתי אז מדריכת טיולים, והדרכתי קבוצת תלמידי תיכון במסלול של קרן עין-גב.

כששמעתי במקרה שאחת הבנות שם רקדנית בלט שרוקדת המון שנים ומופיעה, ביקשתי שתצעד איתי מקדימה ותספר לי על חייה כרקדנית בלט. הסברתי לה כמה העולם הזה קוסם לי, ועד כמה הוא רחוק ממני במציאות.

"זה נורא", היא אמרה, ואני שפשפתי את אוזניי. "אמרת שזה נורא?", שאלתי, "אבל זה כל כך עדין וענוג ויפה! הלוואי עליי שהייתי יכולה לבצע פירואטים ואת כל הצעדים הקסומים הללו!". ואז היא סיפרה לי על האימונים המפרכים, על שברי המאמץ והכאבים הכרוניים שהיא סובלת מהם. היא רק בכיתה י"א, וכל גופה דואב. תמיד. סיפרה לי שנמאס לה לפגוע ולהזיק לעצמה, ושהיא רוצה לפרוש כבר.

השיחה הזו זכורה לי היטב, מכיוון שהפתיעה אותי כל כך.

לאחרונה פורסמה כתבה בעיתון "גלובס" על נזקי הגוף של רקדנים. בכתבה נכתב כי רקדנים מקצועיים סובלים מפציעות יותר משחקני פוטבול אמריקאי, שנחשב ענף ספורט מסוכן. רקדנים רבים נאלצים לפרוש לפני גיל הפרישה המקובל בגלל פציעות.

כמעט כל הרקדנים יפתחו כאבים כרוניים שיימשכו גם לאחר פרישתם.

הנזק לגופן של הרקדניות גדול אף יותר מזה של הרקדנים: המחקרים הראו כי שיעורי האנורקסיה בקרב רקדניות גבוהים משמעותית מבאוכלוסיה הכללית.

כמו כן, על פי המחקרים מחזורן החודשי של רוב הבלרינות המקצועיות ייפגע וייפסק, לעתים עד כדי אובדן היכולת להרות.

לרקדניות הללו יש סיכון מוגבר להתקפי לב וחולשה של המערכת החיסונית, ולעתים קרובות הן תסבולנה גם מחרדה ודיכאון.

נוכח העובדות והנתונים העגומים הללו, כשאנו בוחרות לרקוד חשוב לשאול:

מהי המטרה לשמה אנו רוקדות?

האם האמנות היא העיקר והגוף הוא כלי שרת של המחול, או האם המחול בא לשרת את הגוף?

התשובה שלי לשאלה חד משמעית. אני מגדירה את המחול שלי "ריקודי בטן הוליסטיים"- תנועתיות האגן ככלי ריפוי, מחול של ריפוי שמשרת את הגוף.

זה גם מה שהסברתי לאישה שביקשה שאלמד את הבת שלה כי היא חיפשה מורה "ברמה גבוהה". היא ראתה אותי מופיעה, התרשמה, וסיפרה לי כמה חשוב לה שהבת שלה תהיה רקדנית מקצועית.

עניתי לה שאני לא הכתובת. אני לא שוללת מקצוענות, אבל לא בטוחה שאני הרקדנית הנכונה שתוביל אותה לשם.

כשאנו בוחרות לרקוד חשוב להגדיר מה העיקר ומה התפל עבורנו, ומה המטרה לשמה אנו רוצות לצאת במחולות.