אישה אחת שאני מכירה התקשרה אליי לבקש שיעור פרטי לבת שלה לכבוד בת המצווה.
הופתעתי מאוד. קודם כל, האישה מבוגרת, סבתא ותיקה, והייתי מופתעת לגלות שיש לה בת צעירה כל כך בת 12.
הסיבה השניה היתה שלמיטב היכרותי עם האישה הזו היא מגיעה מרקע אשכנזי שמרני, ולא העליתי על דעתי שריקודי בטן זה משהו שידבר אליה.
האישה המשיכה להסביר לי שהבת שלה ברוכת כשרונות ממש, ושלכבוד בת המצווה היא לוקחת אותה לפגוש נשים שמתפרנסות מהכשרון שלהן. הן היו אצל דינדין אביב ורחלי בנדר, ועכשיו היא חשבה להביא אותה אליי.
טוב, אמא שבטוחה שהילדה שלה מוכשרת זה לא חידוש גדול, אז לא ייחסתי לכך חשיבות מיוחדת. זרמתי איתה, וקבענו זמן להיפגש.
כשהן הגיעו אליי ופתחתי את הדלת הלסת שלי נשמטה בהפתעה: מייד רואים שזו ילדה של לב ולא של רחם (לא בת ביולוגית).
הילדה נכנסה, התלהבה מכל התלבושות הססגוניות, ואמא שלה מסתכלת עליה בחיוך ומצלמת בפלאפון בזמן שהיא בוחרת לה בגדי ריקוד, חובשת לעצמה כתר ומכריזה שהיא מלכה. "את מלכת שבא", אמרתי לה והפעלתי את המוזיקה.
איך שהמוזיקה התחילה לנגן מלכת שבא פצחה במחול מדהים שהותיר אותי בפה פעור. האמא לא הגזימה בכלל כשתיארה את הכשרון הנדיר של בתה.
הבת רוקדת ורוקדת וניהנית עד השמים, והאמא שהיא כבר סבתא ותיקה משתדלת להדביק את הקצב, חיוך של אושר נסוך על פניה, עם המצלמה בפלאפון.
"את מצלמת, אמא? את מצלמת?", הרקדנית רוצה לוודא שיש תיעוד של הריקוד עם התלבושת והכנפיים, ואמא שלה עונה לה "כן, כן. כל הזמן". מזל שהן היו עסוקות, כי המלחמה שלי בדמעות נוכח המחזה הזה היתה קרב אבוד מראש.
בשלב מסויים מלכת שבא מספרת לי שהיא אוהבת מוזיקה ספרדית, ומבקשת שאשים לה את "סניוריטה".
היססתי רגע, והבטתי לעבר האם, עטויית שביס ולובשת חצאית ארוכה. איך היא תסתדר עם ריקודי בטן ושירים לועזיים?
"איי לאב איט וון יו קול מי סנוריטה" השיר מתנגן, המלכה מחוללת, והאמא, ששונה מהבת שלה בכל פרמטר שרק אפשר לדמיין, זורחת מאושר ומצלמת.
בשלב מסויים נגמר לה הזיכרון בפלאפון. "שכחנו להוריד את המפגש עם דינדין למחשב", מתנצלת האמא, ומנסה למחוק מדיה מהמכשיר כדי לפנות עוד מקום אחרי כמעט שעה של צילומי סרטונים. מצאתי לה פתרון, והמשכנו עד שהגיע הזמן להיפרד.
"מתי הבנתם שהבת שלכם מחוננת?", שאלתי את האמא. והיא הסבירה לי שזה היה תהליך, לקח להם זמן ליצור כלים להבין ולהכיל את שלל הכשרונות שלה, והנה ברוך השם הן כאן.
היא ביקשה לצלם אותי מברכת את כלת השמחה, וכל מה שיכולתי לאחל לה זה שתמשיך לשמוח ולבטוח בעצמה ובכשרונותיה כפי שחגגה אותם עכשיו.
נפרדנו בחיבוק גדול, וכעבור שעה קיבלתי תשלום בפייבוקס מהאבא, איש בעל חזות רבנית, שכתב לי בוואטסאפ: "היא כל כך נהנתה! תודה רבה".
ואני התפדחתי אפילו להגיב לו.
בתקופה של כל כך הרבה הפגנות, ריב ומדון ושנאה, אני חושבת על הסיפור הזה ומתמלאת תקווה. מקווה שגם אתן.
עוד יש אהבה בעולם.
תודה לחיה על הרשות לפרסם את הסיפור המרגש הזה שלהן 💜
Comments