כשהייתי בכיתה ו' נכנסה לכיתה אחות בית הספר לספר לנו על המחזור החודשי.
עברו כבר יותר מ-20 שנה מאז, ועדיין אני זוכרת היטב את היום ההוא, את תוכן הדברים שנאמרו ברמת המשפט ממש, ואת אווירת המבוכה ששררה בכיתה. אני זוכרת איך זה הרגיש כשהאחות נכנסה; מצד אחד חששות כמו לפני חיסון, מצד שני ידענו שזה בלי מחטים הפעם אז היינו קצת יותר רגועות. פחד, מתח, התרגשות וריח רפואי כזה כמו של מרפאה נישאו בחלל האוויר.
האחות, שהייתה מקסימה ונעימה אגב, הסבירה לנו על תהליך המחזור והווסת, והדגישה שזו לא מחלה.
היא הוסיפה ואמרה שמי שלא מגיעה בימים של הווסת לעבודה או ללימודים, כולם ידעו שהיא במחזור ותהיה לה פאדיחה נוראית.
אני זוכרת היטב את האיום הנורא שהבנתי מדבריה, פרשנות שלי לדברים. זוכרת שהחלטתי שלא משנה מה, ייהרג ובל יעבור- בימי הווסת אני מתייצבת איפה שזה לא יהיה ולעולם לא אגלה לאיש את סודי הנורא.
אני זוכרת את המסר שהרגשתי בין המילים, המסר שקיבלתי כילדה בכיתה ו': להיות אישה זו מחלה כרונית, לכן דווקא דמות רפואית בחלוק לבן מסבירה לנו עליה. מעתה ואילך אני חולה במחלת הנשיות, מחלה שגורמת לי לדמם כל חודש כמו חיה פצועה, ויש לה תופעות לוואי שחייבים להסתיר ויהי מה.
היה שם גם שיווק מאסיבי מאוד של טמפונים, עם מסר נלווה ששימוש בתחבושות זה לחלשות.
אז לא היה מה לדבר בכלל על שליטה בהפרשות, שיטת שרמן, גביעונית, תחבושות רב פעמיות וכל השפע שזכינו לו בימינו.
האחות בטוח קישרה את הנושא לפריון באיזשהו שלב, אני פשוט לא זוכרת את החלק הזה.
מה לילדה בת 12 ולמחשבות על ילדים עתידיים, כשבינתיים מישהו עלול לגלות שהיא במחזור וזה יהיה סופה?
אינני יודעת אם תלמידות נוספות חוו את השיחה הזו באותו אופן כמוני. לא העזתי להזכיר את המחזור החודשי באוזני בנות אחרות שנים אחר כך. הבדידות הייתה איומה.
ההתמודדות הייתה קשה מנשוא.
לקח לי תהליך ריפוי של שנים לתקן את החוויה ההיא.
אני נזכרת בשיחה ההיא של האחות כל פעם שאני מגיעה להופיע בבת מצווה.
אני מספרת לבנות על הפלא של הרחם, תחנת כוח נשית שיש רק לנו, וונדרוומניות. אני מספרת להן על תהליך התחדשות מופלא שהגוף שלנו מלמד אותנו, על שפת סתרים סודית ששייכת רק לי ולגופי ורק אני והוא יכולים להבין. על המנגנון הפלאי הזה שמאותת לנו שהכל תקין, שהגוף שלנו פלא.
אני מלמדת אותן לחגוג את הנשיות, לרקוד ולחולל אותה עם צעיפים ססגוניים וחגורות מצלצלות.
נכון, הנשיות טומנת בחובה לא מעט מחויבויות ואתגרים. אבל אני בטוחה שהן פוגשות בהם בעצמן ושומעות עליהם ממקומות אחרים, אין צורך להוסיף ולהכביר מילים על ההתמודדויות שיש בלהיות אישה.
בעיניי נכון וראוי להזכיר לעצמנו ולבנותינו, שוב ושוב ושוב, את הייחודיות והקסם, הזכות והפלא שיש בלהיות אישה ולהכיל פוטנציאל חיים כל חודש מחדש.
בליבי תפילה שיבוא יום ובמקום אחות בית הספר תיכנס לכיתה אישיות נשית מופלאה, מהפנטת ורבת הוד, שתשאיר אותנו ואת בנותינו בתחושה שלהיות אישה זו זכות גדולה, פלא שמתחולל בכל חודש מחדש.
בכל שבוע.
בכל יום.
בכל רגע.
Comments